פסק-דין בתיק ת"ק 24801-08-11

1.         התובעת ניגשה, יחד עם כלבתה, שהיה קשור ברצועת הולכה לסניף הדואר הממוקם ברחובות, מנוחה ונחלה על מנת לקחת חבילה שהגיעה עבורה.

            עובדת הדואר, הייתה מחוץ לעמדתה על מנת לאסוף פתקי דואר רשום ולאחר שסיימה עבודה זו, פתחה את הדלת על מנת לחזור לעמדתה ואז כלבתה של עובדת הדואר, שהייתה משוחררת מרצועה וללא מחסום פה, פרצה בריצה מהחדר לעבר התובעת ולעבר כלבתה והכלבה של עובדת הדואר נעצה שיניה בצוואר כלבתה של התובעת. רק לאחר זמן מה, הצליחה בעלת הכלבה הנושכת להחזירה אליה.

            כלבתה של התובעת החלה לדמם מהחורים שבצווארה ובעקבות כך, לקחה התובעת את כלבתה לטיפול אצל וטרינר והטיפול שעברה הכלבה מפורט בתעודה הרפואית שצרפה התובעת לכתב התביעה.

            בהמשך לטיפול הרפואי שניתן לכלבה, פנתה התובעת אל הנתבע על מנת לשאת בהוצאות הטיפול, אך הוא סרב ולכן הגישה התובעת תביעה זו לחייב את הנתבע לשלם לה את הוצאותיה בסך של 4,000 ש"ח, הכולל הוצאות הטיפול, עוגמת נפש וטרחה.

2.         הנתבע סבור, שיש לדחות את תביעת התובעת, בהיותה תביעת סרק שכל מטרתה להוציא כסף מהנתבע שלא בצדק ולהצדקת הבקשה לדחות את התביעה - מביא הנתבע הטענות העיקריות הבאות:

            א.         הנתבע אינו מכחיש את העובדה, שכלבתו שוהה יחד עמו בסניף הדואר, אך טוען שכלבתו היא כלבה רגועה וטובת לב, אשר מעולם לא התנהגה בתוקפנות כלפי מי מהבאים בשערי סוכנות הדואר.

                        כמו כן, מאשר הנתבע את כניסתה של התובעת עם כלבתה בסניף הדואר והוא גם מאשר, שהכלבה הייתה קשורה עם רצועה, אך ללא מחסום פה, כנדרש בחוק.

                        עוד טוען הנתבע, שהתובעת בחרה להיכנס עם הכלבה למרחב סוכנות הדואר ולא להשאיר אותה קשורה בחוץ ולו הייתה נוקטת בדרך סבירה והגיונית - ניתן היה למנוע כליל את האירוע.

            ב.         מוסיף הנתבע וטוען, שעצם כניסת כלב למרחב מחייה של כלב אחר, מהווה איום בפני עצמו וזה בשילוב ההתנהגות התוקפנית של הכלבה וגרם לסיטואציה בה כלבת הנתבע נאלצה להגיב ומיד עם תחילת המריבה בין הכלבות - דאג הנתבע להפריד ביניהן.

            ג.          בהתייחס הנתבע אל סכום הפיצוי הנתבע על ידי התובעת, טוען הנתבע, שהתובעת לא הביאה כל ראיה לעוגמת נפש שנגרמה לה ואין מקום לפסוק לה עבור רכיב נזק זה ואם מגיע פיצוי בגין עוגמת נפש, הרי שהוא מגיע לנתבע אשר סבל מהתנהגותה התוקפנית של כלבת התובעת.

                        כך גם אין מקום לחייב הנתבע לשלם לתובעת עבור ימי עבודה.

3.         אין חולק בין הצדדים, שהנתבע הוא הבעלים של הכלב אשר - לטענת התובעת - נשך את כלבתה ולכן, אין מתעוררת כאן שאלת הבעלות.

            לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מן הפן העובדתי ומן הפן המשפטי, הנני להחליט כדלקמן:

            א.         א)         אין כל מניעה, שכלבתו של הנתבע תשהה בסוכנות הדואר בדרך קבע ובלבד שידאג שתהא קשורה ולא תבוא במגע עם הקהל - גם אם סבור הנתבע, שכלבתו היא רגועה וטובת לב.

                                    בכתב ההגנה שהגיש הנתבע, מודה המנסח שהתובעת נכנסה לסוכנות הדואר, כאשר כלבתה הייתה קשורה עם רצועה, אך מלין על כך שלכלבתה לא היה מחסום פה כנדרש בחוק.

                                    אם כך ניסח המנסח את כתב ההגנה ואם סבור התובע שלכלבתה של התובעת לא היה מחסום לפה כנדרש בחוק, הרי שיש להשליך מכאן, קל וחומר ולומר לתובע, שלכלבתה של התובעת הייתה לפחות רצועה מוחזקת על ידי התובעת ואילו לכלבתו של הנתבע לא היו רצועה וגם לא מחסום לפה.

                                    על כן, במקרה זה בהחלט אפשר לומר לנתבע, שהנאה דורש צריך גם להיות נאה מקיים.

                        ב)         בכתב ההגנה טוען הנתבע, שכאשר כלבתו נמצאת במרחב הציבורי היא תמיד קשורה, אך במקרה זה חדרה הכלבה למרחב הציבורי - כאשר היא לא קשורה וללא מחסום פה.

                        ג)          הנתבע מלין על כך, שהתובעת נכנסה עם הכלבה ולא השאירה אותה קשורה בחוץ, אך הנתבע לא הוכיח לבית המשפט, שקיים שלט האוסר כניסה עם כלבים או בעלי חיים אחרים.